חינוך לדורות...

בליל חמישי האחרון, ליוונו את סבא דב גרינברג בדרכו האחרונה.

לא, זה לא הסבא הביולוגי שלי, אלא הסבא של כל ילדי טלמון... סבא שזכינו בו כשעבר לגור ליד ילדיו והקים פה את ביתו.

למעלה משלושים שנה, סבא דב נהג לחלק סוכריות לכל ילד וילד שהגיע לתפילות שבת ובחגים, ותמיד, אבל תמיד במאור פנים , בחיוך ובסבלנות.

במהלך הלוויה, אחד המספידים עשה חשבון שלמעלה מ150,000 סוכריות סבא דב חילק במשך השנים, ובטח גם חברות הטופי מתאבלות עמנו עכשיו.

אותם ילדים שזכו מדי שבת לפינוק הזה, הצטופפו יחד אחרי מיטתו, כשהם מוקירים טובה ותודה על כל אותם השנים בהם גידל אותם.

כן, כן, גידל ממש:

כי כדי לקבל טופי מסבא דב, היה על כל ילד (וילדה) לעמוד בשני תנאים:

א. בתנאי שיש לו כיפה

ב. בתנאי שאומר תודה על הטופי. ללא זה, הסוכריה לא היתה יוצאת מידו של סבא דב.

באחת השבתות ראיתי איך לאחד החמודים לא היתה כיפה , ולכן הזדרז להשאיל מחבר שלו כיפה כדי לקבל את הטופי.

וכמובן התודה.

לסבא דב לא תמיד היו חיים קלים, אבל תמיד ראה את הטוב שבכל דבר, והודה לבורא עולם על מה שזכה בו.

"אני מליונר", אמר לי לא פעם: "גר בארץ ישראל, כשכל המשפחה לידי, זוכה לראות בנים, נכדים ונינים. על מה יש לי להתלונן?"

גם את המבוגרים סבא דב גידל...

פה עצה טובה, שם איזה טיפ, ותמיד בחיוך ומאור פנים.

כשסבא דב התארח אצלנו באחת הסעודות, הוא אמר לנו: אף פעם אל תגידו לילד דבר שלא תעמדו בו.

אם הבטחתם פרס - תנו, ואם עונש- אז תעמדו בדיבור שלכם. ככה הילדים יסמכו עליכם יותר וידעו שיש להם יציבות.

סבא דב לא למד באוניברסיטה איך לחנך ילדים...

הוא פשוט חינך .

ככה. בפשטות ובטבעיות, בלי להתבלבל בתפקיד שלו להוביל את הדור הבא לאהבת העם , התורה והארץ.

לא פלא שרבים רבים הלכו אחריו.