לחיי האקונומיקה...

מכירים את זה שאתם לא מרשים משהו לילדים?

מה קורה?

הילדים מתחילים לנגן לנו על איזשהוא סדק שקיים אצלנו:

"אבל כל האמהות מרשות" / "אבל רק פעם אחת" / "למה לכולם מותר ולי לא?" / "ואיזו מין אמא את" /

או שהילדים מתחילים לבכות / לאיים / לנג'ז..

ואז הספקות מתחילים לכרסם בתוכנו:

אולי אני באמת מגזימה עם הדרישות שלי?

אולי הוא באמת זקוק לזה?

אולי הוא חלש וזה יפגע בו?

אולי עדיף לא להתעקש על דברים קטנים, כדי שיהיה לי כח להתמודד מולו בדברים רציניים יותר?

אולי אני אמא קשוחה מידי?

ואם לא ארשה לו, הוא יהיה מתוסכל...

Freekip

איך יוצאים מזה?

אפשר להשתמש במשל האקונומיקה:

ולשאול את עצמי : אם הילדים היו מבקשים לשתות אקונומיקה , הייתי מרשה להם? ברור שלא. האם היה עובר לי בראש שאני מגזימה? שהילד חלש ואולי אתן לו טיפטיפה אקונומיקה כדי שלא יהיה מתוסכל?

ברור שלא.

כאן אין לי שום התלבטות... אני פשוט לא מרשה.

אין על זה דיון פנימי או חיצוני ואין שום ויכוח.

ואת השדר הזה הילדים קולטים, ולא מערערים אותנו.

אז בפעם הבאה שאתם מתלבטים אם לא להרשות משהו לילדים, כדאי שתחשבו שזו אקונומיקה, ואז הרבה ספקות ירדו לכם , תהיו יותר יציבים ופחות סדוקים בתוככם.