"קדימה בני עקיבא, הידד במעלה"

כל שנה אני רואה, איך הילדים יודעים לקחת אחריות (גם על דברים גדולים...), וזה בעיקר, כי אנחנו המבוגרים לא מתערבים, אלא משחררים...

זה הכי בולט לי בחודש ארגון.

בדרך כלל, ההורים לא מתערבים באיזה צבע יהיו החולצות / מה בדיוק יהיה כתוב או לא על הקירות ובאיזו טקסטורה/ איזה שיר יבחרו להופעה ומי ידליק את הכתובת אש...

אנחנו גם לא מתערבים (בד"כ) במריבות בלילה לבן, אלא משתדלים לשמוח איתם, להביא לסניף אוכל לפינוק ב00:45 בלילה ומשתדלים לזרום עם השיגעונות העונתיים ...

והילדים?

תופסים אחריות:

מתארגנים על סעודות שבטיות, מסדרים את המוזיקה, התלבושות , התאורה, השליחים , הצ'ופרים, עושים חזרות ועוד חזרות ועוד קצת ועוד ...

פתאום כל מיני קשיים ב:

• לקום בבוקר

• להגיע בזמן

• בעיות התארגנות

• קושי רגשי

• קושי בהתמצאות במרחב

• ויסות חושי, וכד'

פשוט לא קיימים.

הקשיים מתאדים למשך כמה ימים בהם החניכים עסוקים בסניף...

מדהים, לא?

נכון, יש מצבים בהם זה לא הכי פשוט, ולא הולך בקלות, אבל בכללי:

איפה שאנחנו לא לוקחים אחריות במקומם, הם לוקחים אחריות. ובענק.

כי ככה זה: האחריות לא מתחלקת לשניים. אף פעם. תמיד מישהו יקח את האחריות בידיים...

אותם ילדים שמתמודדים עם הקשיים שיש להם (או שהמאבחנים חושבים שיש להם), הם הפעילים בסניף, מתקתקים עניינים, ובעיקר גדלים מזה...

רק מוסיפה, שאין צורך לחכות לחודש ארגון,

כדי לאפשר לילדים לקחת אחריות למעשים וללימודים שלהם, צריך פשוט לא לקחת אחריות במקומם...

בברכת חברים לתורה ועבודה

קדימה בני עקיבא,

הידד במעלה!